בכל רגע נתון, גופך פועל בעזרת מנגנונים מתוחכמים לאיזון רמות הסוכר והאנרגיה בתאים. שני מהשחקנים המרכזיים בתהליך הזה הם אינסולין וגלוקגון – הורמונים שמופרשים מהלבלב, וכל אחד מהם פועל בכיוון הפוך מהשני.
אינסולין הוא הורמון אנאבולי – כלומר הורמון שבונה רקמות. תפקידו המרכזי הוא להכניס את הסוכר (גלוקוז) מהדם לתוך התאים, שם הוא יכול להיאגר או לשמש כדלק מיידי. אינסולין מופרש בעיקר כאשר:
אנו אוכלים ארוחה שמכילה פחמימות (וגם חלבון במידה מסוימת)
רמות הסוכר בדם עולות
הגוף “מריח” אנרגיה זמינה
לא רק שהאינסולין עוזר להכניס סוכר לתאים – הוא גם עוצר את פירוק השומן בגוף. מבחינה הישרדותית, כשהגוף מקבל אוכל – הוא שומר את השומן לעתות רעב.
גלוקגון הוא ההפך מאינסולין – הורמון קטבולי. כאשר אין מזון, ובעיקר כאשר רמות הסוכר בדם נמוכות, הלבלב מפריש גלוקגון. תפקידו:
לשחרר את הסוכר שמאוחסן בכבד (גליקוגן)
להפעיל תהליכי פירוק שומן לטובת יצירת אנרגיה
להפעיל את הכבד ליצירת גלוקוז חדש (גלוקונאוגנזה) כשאין פחמימות זמינות
בפשטות: גלוקגון דומיננטי בצום, אינסולין דומיננטי באכילה.
שני ההורמונים פועלים כמו נדנדה. כשהאינסולין עולה – הגלוקגון יורד, ולהפך. איזון נכון ביניהם מאפשר:
שמירה על רמות סוכר יציבות
פירוק יעיל של שומן כשצריך
בניית שריר והתאוששות לאחר פעילות גופנית
אבל כשאנחנו צורכים פחמימות לאורך כל היום – האינסולין נשאר גבוה, והגלוקגון לא יכול לפעול. הגוף “ננעל” על שריפת סוכר – ולא מצליח לשרוף שומן.
כאן נכנסת לתמונה דיאטת הקיטו והצום לסירוגין. ברגע שאנחנו מפסיקים לספק פחמימות – רמות האינסולין יורדות, והגלוקגון נכנס לפעולה:
הכבד מתחיל לייצר קטונים מאגירת שומן
תאי השומן מתפרקים
המוח והשרירים מסתגלים לשימוש בקטונים כדלק
כל זה מתרחש בצורה טבעית ובריאה, כאשר מנגנוני הגוף מתאזנים מחדש.
שיפור הרגישות לאינסולין – מה שעוזר גם במניעת סוכרת
ירידה ברמות דלקתיות
יציבות במצב הרוח ובריכוז
הפחתת רעב רגשי וצורך מתמיד בנשנושים
🔍 לסיכום: אינסולין וגלוקגון הם לא אויבים – הם צוות! כל אחד מהם חיוני, אבל בעולם המודרני – האינסולין מקבל “במה” יתרה. שילוב נכון של קיטו וצום מחזיר את השליטה לגלוקגון, ומאפשר לגוף לשרוף שומן, להתאזן הורמונלית, ולשגשג.